<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ג'</h1>
<h2>דף קכו:</h2>
ותנן התם פרק יש נוחלין האומר איש פלוני [בני בכורי] לא יטול פי שנים בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. ודוקא כשאמר כן ושתק. אבל אמר פלוני בכור לא יטול (עם אחיו) [פי שנים] אבל אני נותן כל שאר נכסים לפשוטים, או שאמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו אלא אני נותן כל הנכסים לשאר הבנים דבריו קיימים, שהרי (כתבם) [נתנם] במתנה לשאר ולא נשארו שם נכסים בירושה שנאמר בהן שיהא כמתנה על מה שכתוב בתורה. ולגבי הפשוט אפילו [אם] אמר (אם) לא יירש (לא) [אלא] יירשו אחיו הכל, דבריו קיימין. וכן אם אמר פלוני יטול כל נכסיו (או יירש כל נכסיו) והוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים וה"ה בלשון יירש כל נכסיו או יירש נכסיו דבריו קיימין ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה ואע"ג דקא מעביר נחלה מאידך. ודוקא בכה"ג, אבל כשאמר לא יירש בני או לא יטול בני לא, דאפילו ר' יוחנן בן ברוקה, (דאע"ג דקעביר נחלה), לא קאמר דאם אמר בלשון ירושה דבריו קיימים (אבל) אלא היכא דאמר איש פלוני יירשני דממילא מסתלקו שאר אחיו מן הנחלה, אי נמי פלוני יירש כך וכך ופלוני כך וכך, דממילא נסתלקה הירושה. אבל היכא דאמר לא יירש, שלא יטול עם אחיו, אע"ג דממילא משמע דשאר בנים ירתי ליה, כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני יירשוני אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה, שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהם כדי שתסתלק מן האחר. וכיון שלא העבירה ממקומה, ממילא נפלה הירושה לההוא בן בכלל הבנים. ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקאמר האב איש פלוני בני לא יירש עם אחיו. דכיון דנפלה ליה ממילא וזכה בה, הו"ל מאי דאמר האב כאילו אמר לא יטול בני ממון (שלי) [שלו], דלא אמר כלום. ומכאן מה שנהגו העולם כשיש לאדם בן שאינו נוהג כשורה ורצה שלא יירש (ב)נכסיו, (ו)מוריש לו חמשה דינרים כי בחנם הוא. מכיון שמוריש כל אשר לו לאחיו או שנותן במתנה כל אשר לו לאחיו או לקרוביו, ממילא מסתלק מזה, ותו לא בעי מידי. והיינו דאמרינן בגמרא [קכ"ז ע"ב] לא יהא אלא אחר ופירש רבינו שמואל ז"ל לא יהא האי בכור אלא נכרי ואעפ"כ יכול ליתן לו במתנה כל נכסיו. ומה שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובותיו, הכותב נכסיו לאחרים לא שהניח בניו לגמרי דא"כ מתנה על מה שכתוב בתורה, כתב עליו הרב בעל העיטור, לא דייק לן. ועוד כתב, ומה שכתב (רב האיי ז"ל) בתופס השטר שיור הוי ד' זוזי, כדי שיהא רוח חכמים נוחה הימנו.
<h2>דף קכט:</h2>
וגרסינן התם, שלח רב אחא בר עואי, לדברי רבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין [זה] לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ופירשו דאין הפרש בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו לפלוני שאינו ראוי ליורשו. דכל שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה ואע"פ שנתן לו יותר ממה שהיה ראוי לו. לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו, אע"פ שהוא בא להפסיקה, אינו רשאי. והרי הוא כמצוה על הנכסים שאינן שלו. ואע"פ שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין [זה] לשון מתנה אלא לשון ירושה ואין לה הפסק. אבל אם אמר בלשון מתנה ממש, כגון שאמר [נתתי] נכסי לפלוני בני ואחריו לפלוני, אם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין [זו] ירושה אלא מתנה. וכן פירש הרז"ה ז"ל. אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה אינה אלא לשון ירושה ואין לה הפסק.
ור"ם בפרק י"ב כתב כך, שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק, ואע"פ שאמר ואחריך לפלוני. אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, בין שהיה הראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו. ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני, והיה הראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר לאו משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק, אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה ששייר הראשון. לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש או שאמר תנו שקל לבני בכל שבת (לא אמר כלום) ולא משום ירושה אני נותן והשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין [להם] אלא שקל אע"פ שאין מספיק להן ע"כ. וכבר כתבתיה למעלה (בפרק יש נוחלין). ועוד כתב ז"ל, ש"מ שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני הרי אלו של יורשי שני, מת שני בחיי ראשון, הרי הנכסים של יורשי הראשון. היה החוב על הראשון או כתובת אשה ובאו ב"ד להפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קיים אין ב"ד מנכין אותן מן גוף הנכסים אלא מן הפירות שמין להם. מת הראשון ובא בעל חוב ואשתו לגבות מנכסים אלו אין מנכין להם כלום אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה אלא הן לשני עכ"ל ר"ם ז"ל.
<h2>דף קל.</h2>
וכתב הר"ם ז"ל פי"ב דמתנה, ש"מ שאמר בני פלוני יירשני ה"ז יורש אותו לבדו ולא יירשוהו שאר הבנים. וכן אם אמר על בת בין הבנות או אח בין האחים או שאר היורשים דבריו קיימים. אבל הבריא אין דבריו קיימים. וכתב פ"ו דנחלות, לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש לא אמר כלום. איש פלוני יירשני במקום שיש לו בת בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום. אבל אם היו לו יורשים רבים, בנים או בנות או אחים, ואמר כשהוא שכיב מרע פלוני אחי יירשני מכלל אחי, בתי תירשני מכלל בנות, דבריו קיימין. אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפטרופוס כמו שביארנו ע"כ.
<h2>דף קלג:</h2>
תנן בפרק יש נוחלין, הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. והלכתא כותיה דת"ק. ולית הלכתא כרשב"ג דאמר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב, אלא אפילו מברא בישא לברא טבא לא תיהוי ממעבירי אחסנתא, וכל שכן מברא לברתא, דלא ידעת הי מינייהו זרעא מעליא נפקי מיניה. ירושלמי [ה"ו]. אמר ר' אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ב] ותהי עונותם על עצמותם.
<h2>דף קלד.</h2>
תנן פרק יש נוחלין, האומר זה בני נאמן. פירוש ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. וזה אחי אינו נאמן, פירוש כשיש כאן שני אחין ובא אחד ממדינת הים ואמר אחד זה אחי אינו נאמן להסיר חלק האחין ולהמעיטו. אבל בחלקו המגיע לו נוטל, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ותמצא דין זה בפ"ד דנחלות. תוספתא [פ"ח ה"ב], ב' שהיו באים ממדינת הים אע"פ שמשאן ומתנם ומאכלם ומשקם כאחד ומת אחד מהם אין חבירו יורשו. אם היה נוהג בו משום אחוה יורשו. ונ"מ שב"ד נוטלין חלק המת עד שידעו מי הוא הקרוב ליורשו. נפלו לו הנכסים לזה שבא ממדינת הים יירשו אחיו עמו, שהרי הודה זה שהוא (אחיו) [אחיהם].
<h2>דף קלה:</h2>
ועוד תנן באותה משנה, מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכותיו ה"ז אינה כלום. פירוש דייתיקי, מתנת ש"מ. ובלא קנין, הא בקנין קנה, דמשעת קנין שעביד נפשיה ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה. וזה שלא כדעת רי"ף דכתב דאפילו בקנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה. כסבריה דאביי דאמר עידיו בחותמיו זכין לו. כן דעת רבינו הרשב"א ז"ל. ועוד באותה משנה, זיכה לאחר בין מן היורשין בין מן שאינו מן היורשים דבריו קיימין. פירש הראב"ד ז"ל מדקאמר "לאחר" ולא אמר "לבעליה" ש"מ דהאי (אמ') [אחר] לאו מקבל מתנה הוא. וה"ק אע"פ שאותו הזוכה בשביל מקבל המתנה הוא אחד מן היורשין, זכה המקבל מתנה במתנתו, שלא [תאמר] תהא כמו שלא יצאת מתחת ידו, שהרי היורש ראוי ליירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה, קמ"ל כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל. עוד כתב (בשטר) [דשטר] זה אינו אלא כתב ידו או אפילו בעדים ובלשון מזכרת החילוק. ואין אומרים בכמו זה אין שטר (אלא) לאחר מיתה. ומיהו אם זיכה אותה ע"י אחר זכה, דלא גרע מכתב על נייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך. ודוקא בחילוק קרקע, אבל במטלטלין לא, דאין שטר במטלטלין. כן דעת מורי הרשב"א ז"ל. ועוד כתב, ואפשר לומר דאפילו במטלטלין, וה"ק כל שהוא תחת ידו ואפי' חגורה לו במתניו דמוכחא מילתא דבגמר דעתו כתב ודעתו שיזכה בנכסיו על פי החילוק שכתב בדייתיקי, אפילו הכי אינה כלום שמא עדיין לא גמר הסכמתו ועוד הוא רוצה לימלך עד שיחלק בפיו או עד שימסרנה ביד אחר. אבל כשהוציאה מתחת ידו ומסרה ביד אחר הרי גלה בדעתו וגמר הסכמתו. ור"י בן מיגש ז"ל כתב (בזה) [כזה] שכך כתב אם זיכה בה ע"י אחר, כגון שאמר זכה בזו הצואה לפלוני, כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי. לפיכך דבריו קיימין. ורבינו שמואל ז"ל כתב, זיכה לאחד ממקבלי מתנותיו ואע"פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני ה"ז קנה, דלא גרע מצואת פיו. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"י) [פ"ט] דמתנה, וכן מי שכתב בשטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם בניו או [אחד] מן היורשים [ונתן השטר ביד שליש ואמר לו יהיה זה אצלך] ולא פירש לו כלום, או שאמר לו הנה בידך עד שנא' [לך] מה תעשה, ומת ה"ז אינה כלום ע"כ. ולפי שיטתו, אפילו בקנין, אבל לפי שיטת רבינו הרשב"א ז"ל אם יש בו קנין, אם מת ולא אמר שום דבר זכה מקבל המתנה, דמכי נטל קנין שעביד נפשיה. וגרסינן התם, דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות. כלומר דרך סימן טוב הוא, שאומר אע"פ שאני עושה זה, בע"ה אקום מחולי זה. אם מת ינתנו נכסיי לפלוני. מתנה, כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה". ותרצי דה"ק איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. כלומר שכתוב בה מהיום תהיה מתנה, אם לא אחזור מכאן עד לאחר מיתה. ולאו למימרא שאם כתב בה מהיום ולאחר מיתה שנפרש אותו כן, דהא תנן [קל"ו ע"א] הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ופרישנא דה"ק גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה.
<h2>דף קלו.</h2>
ותנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורין עד שימות. מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. [קל"ח ע"ב] האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. וקיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכתב רב נחשון כי נהיגי במתיבתא כר' יהודה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין, דכתבי "מן יומא דינן ולעלם", ולא סמכי אזמנו של שטר מוכיח כר' יוחנן. ויש מחלק בין ממונא לגיטין, דהוא איסורא. ותקנה דרב בגיטין, אבל בממון זמנו של שטר מוכיח. וכתב ר"ם ז"ל פי"ב דמתנה, מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין, כיון שכתוב בה זמן ובזמן זה חי היה, זמנן מוכיח שמחיים הקנה לו, ואינו זוכה אלא לאחר מיתה וכו'. לפיכך אע"פ שאין כתוב בה מהיום ולאחר מיתה השטר קיים. וזה שכותבין בכל המתנות ובכל הממכרות מעכשיו, אע"פ שיש בשטר הזמן, להרויח הדבר כותבין, אע"פ שאינו צריך ע"כ. ואיתמר התם, מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח. והלכתא כר"ל.
<h2>דף קלז.</h2>
והתם פרק יש נוחלין תניא, נכסי לך ואחריך לפלוני, וירד הראשון ומכר ואכל, שני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. והלכה כרשב"ג. ומודה רשב"ג שאם נתנו הראשון במתנת ש"מ שלא עשה כלום במה שנתן הראשון. מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קני אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך. וגרסינן נמי בענין [לעיל קכ"ה ע"ב], ההוא דא"ל נכסי לסבתא ובתרה לירתיה הואי לה (בתרא) [ברתא] דהות נסיבא ושכיבא (בהדי) [בחיי] סבתא, ואמרינן מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני. ושמעינן מינה דהלכה כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. וכן פסק רי"ף ז"ל. וכן ר"י בן מיגש ז"ל תלמידו, וכן רבינו שמואל ז"ל והביא ראיה מדאמר אביי איזהו רשע ערום, זה המשיא עצה כרשב"ג בנכסים. ורבינו חננאל ז"ל שפסק כרבי, לא נראין בזה דבריו כמו שכתב רי"ף ז"ל.
<h2>דף קלז:</h2>
וגרסינן התם, ההיא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי, כל אימת דהוה אזלא למיגדרא קפיד עלה. פירוש כל זמן שהיתה הולכת ללקוט התמרים היה קפיד עלה והיה אומר קא דיישית לה לארעאי. והיא כדי לעשות לו נחת רוח אקניתה לו כל ימי חייו, לומר כי אחריו (ש)יחזור הקרקע לה. אזל רב ביבי ואקניתה לבנו קטן. נתנו במתנה לבנו קטן. כרשב"ג [דסבר ד]אין לאחרון אלא מה ששייר ראשון. ודחו ליה, דלא אמר רשב"ג אלא כשמקנהו לאחר אבל לעצמו לא ובנו קטן כעצמו דמי. ולפי גרסא זו דוקא בנו קטן, או גדול וסמוך על שלחן אביו. אבל בנו גדול ואינו סמוך על שלחן אביו כאחר דמי. וכדאמרינן פרק השוכר את הפועלים [צ' ע"ב], בנו גדול כאחר דמי. ויש שאינו גורס בנו קטן, אלא אזל אקנייה לבנו. ומאי דקאמר רב פפי שלא עשה ולא כלום, משום שלא אמר רשב"ג אלא כשאומר ואחריך לפלוני, דהיינו לאחר. אבל כשאומר "לי", דהיינו לעצמו, לא קאמר שיכול הראשון להקנותו. וטעמא דמילתא, נכסי לך ואחריך לפלוני הרי סילק עצמו מהן ונתנן לראשון כל ימי חייו ואחריו לשני, וכמו שנתן לשני גוף ופירות כך נתנן לראשון כל ימי חייו, דנכסי לך קאמר ליה. ולפיכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון. וכן אם מכרן או אכלן אין לשני בהן כלום. ולאו דוקא משום דא"ל אחריך דמשמע מה שישאר אחריך, אלא הוא הדין אפילו אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני, וכן שנויה בתוספתא. וטעמא כדאמרן, דלא נתן לשני אלא לאחר מיתת הראשון, ולא זכה שני כל זמן שהראשון קיים. דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי. אבל האומר נכסיי לך ואחריך לי, אי נמי נכסיי לך כל ימי חייך, אם מת יחזרו ליורשי נותן. שהרי זכותו של נותן עדיין קיים. ולא גרע מהאומר ואחריך מעכשיו (ו)לפלוני. אלא דעדיף מיניה, דהתם אמר אחריך, דאפשר (ו)מה שישאר אחריך שישאר מעכשיו לפלוני [קאמר]. והכא לא אמר אלא נכסי לך כל ימי חייך. ואפילו [נמי] אמר ואחריך לי, אין הכונה לומר מה שישאר אחריך. אלא לומר שתיפסק המתנה לכשימות לפי שלא נתנה לו אלא לימי חייו. כ"כ רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף קלח.</h2>
והתם פרק יש נוחלין, תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. לפיכך יצא על הנותן שטר חוב גובה מכולן, וכמו שנפרש לקמן. אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה. לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפניו. והטעם שיש הפרש בין אמר "ואחריו" ללא אמר "ואחריו", דכשאמר "ואחריו" רצה שיזכה הקודם, אבל כל שלא אמר "ואחריו" אין בהן הקדמה ויצא עליו שטר חוב גובה בשוה. אבל אין הדבר תלוי במה שאין המתנות שוות בסכום שזה מקבל מאתים וזה שלש מאות, בזה אין חששא. תוספתא [פ"ט ה"ד], האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר הנכסים, יצאה עליו כתובת אשה ובעל חוב, גובה מזה שירש שאר הנכסים. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, כי התוספתא באה להשמיענו שכל הנותן מתנה מנכסיו ויצא עליו שטר חוב או כתובת אשה אין גובין אלא מן היורשין, ואם אין להן גובין ממקבלי המתנה. והטעם דיורשין הרי הן כרעא דמורישן ובמקומו הם עומדים, ונכסי ירושתן כבני חורין ודמקבל מתנה כמשועבדין, ואין גובין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין. דמתנת שכיב מרע כמשועבדין היא כדמוכח בר"פ הניזקין [נ' ע"ב]. והגע עצמך, היש לומר (מ)דאלמנה ניזונית ממקבלי מתנות במקום שנפלו נכסי ירושה לפני היורשים, הא ודאי לא. ומיהו מי שאמר יש לי מאתים זוז ביד פלוני וביד פלוני שלש מאות, והיה הולך ומונה את שלו, ומתוך כך אמר "תנו מאתים זוז לפלוני", אין נותנים לו כל המאתים זוז מיד אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהן, שהרי גלה בדעתו דממה שיש לו רוצה לתת לפי חשבון. וכתב ז"ל שכן מצא בתוספתא [שם], דתניא התם האומר מאתים דינרים יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני, יצאה עליו כתובת אשה ובעל חוב, גובה אע"פ שלא נתכנסו כולן, אבל אם אמר [ואח"כ] יטול פלוני מאתים דינרים, אם יתכנסו כולן יטול ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון. אבל אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו מהם למקבלי המתנה אא"כ נתן דבר מסויים, כגון שאמר חבית יין מחביותי לפלוני. וכההוא מעשה דגניבא [גיטין ס"ה ע"ב] שכתבתי למעלה ע"כ. והא דקתני יצא עליו שטר חוב גובה מכולן, שטר חוב לפי ממון הוא גובה, שנוטל מכל אחד לפי מה שנטל. דאזלינן בתר דעתא דנותן. דכיון דיהב לחד מינייהו ארבע מאה ולחד תלת מאה ולחד מאתן הרי איתברר דדעתיה דנותן למשקל בעל ארבע מאה חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ותרתי במאי דשקיל בעל מאתן, ושקיל בעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן. ומשום הכי פלגי לפום ממונא דכל חד וחד, דהדין הוא דעתיה דנותן. והכין נמי דינא כד לא אשתכח כללא דממונא כוליה, דפלגין מאי דמשתכח לפום הדין חושבנא, דאזלינן בתר דעתיה, ולפום תפקדתיה פלגינן לממוניה. אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא בדין זה [בפרק] מי שהיה נשוי שלש נשים. עד כאן ברי"ף ז"ל.
והתם פרק יש נוחלין, ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי כראוי לו, נוטלן ונוטל בכורתו. ואם אמר "בבכורתו" ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל, רצה מאתים זוז נוטל. וש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה, נוטלתן ונוטלת כתובתה ואם אמר בכתובתה ידה על העליונה רצה נוטלתן רצה נוטלת כתובתה. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. ואם אמר "בחובו" אין לו אלא חובו. ואין אומרים כאן ידו על העליונה, משום דהוי ליה כריבית מאוחרת. ומיהו באומר כראוי לו, אע"פ שאמר לפלוני בעל חובי, אין אומרים דמחמת חובו קאמר ואסור משום ריבית, אלא כראוי לו שעשה עמי נחת רוח קאמר. והכי טעמא בגמרא דהאי דקאמר "כראוי לו" הוי לישנא יתירא, ולטפויי מילתא אתי. וכן הלכתא.
<h2>דף קמז.</h2>
גרסינן בפרק מי שמת, הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר להן דומה שיש לי בן ועכשיו שאין לי בן נכסי לפלוני. היה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר להן דומה שאשתי מעוברת ועכשיו שאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה. ואע"פ שהפילה האשה או מת הבן אין מתנתו מתנה. והר"ם ז"ל כתבו פ"ח דמתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
ושטר זה שנתנו ש"מ אין היורש יכול למחול, מפני שהיורש שטר הוא מן התורה, והוא יכול למחול בשטר שירש, אבל מתנת ש"מ אע"פ שאינה מן התורה [ו]עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה, ולא נשאר ליורש בו קנין. ולפיכך אינו מחול. וכ"כ ר"ם פ"י דמתנה.
<h2>דף קמח.</h2>
אמר רבא ש"מ שאמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני, דבריו קיימין ואינו צריך למעמד שלשתן. והטעם דדברי ש"מ הרי הן קיימין כקיום הבריא. ומיהו מה שאינו אומר לא נוסיף עליהם.
<h2>דף קמח:</h2>
ובפרק מי שמת אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן, כדמפרש בסמוך. ואם כנמלך מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון. דמסתמא דש"מ מידק דייק והדר יהיב. ואמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שלא קנו מידו ועמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואלא מתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמר רב חמא כשאומר כל נכסי אלו. (ר"ג) [ה"ג] באומר כל נכסי. דאי אמר "כל נכסי אלו", אדרבה יש לחוש שמא יש לו במקום אחר. ופירש הראב"ד ז"ל דכי אמרינן חיישינן שיש לו נכסים במקום אחר, היינו כשאמר "נכסי" ולא אמר "כל נכסי", דמשמע שיש לו כל נכסים במקום אחר, ונכסי דקאמר היינו הידועין. ומר בר רב אשי אמר במוחזק שאין לו אלא אלו. ואיבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו, והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו, דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני, נמצא חזר ממקצתן לגבי ראשון. ותניא שני קנה ראשון לא קנה. ואיבעיא להו ש"מ שהקדיש כל נכסיו לעניים מהו. פירוש אם עמד אם חוזר. וסלקא בתיקו. וי"א דהוי תיקו דממונא ולקולא ואם עמד חוזר. וכן [כתב] הר"ם פ"ט. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל דש"מ חשבינן ליה כמוחזק, והקדש שבא להוציא, עליו להביא ראיה. (מן) [כן] כתב פרק גט פשוט. וי"א דהוי תיקו דאיסורא ולחומרא [ו]אינו חוזר, כדאמרינן בשלהי ג"פ [קע"ד ע"א] ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני נאמן, אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. (אלא) [אלמא] עמד אינו חוזר, דכל שעמד חוזר במתנתו. ואילו הכא טעמא דאינו עושה קנוניא על ההקדש ונאמן, הא לאו הכי אינו נאמן, שאינו יכול לחזור בו. ויש דוחין, דהתם במקדיש מעכשיו קאמר.
ואמר רב ששת יטול פלוני נכסי או יזכה או יחזיק או יקנה, כולן לשון מתנה הן, ובש"מ קנה. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב דאף בבריא קנה, והוא הולך לשיטתו דסבר דכל מה שאינו קונה בבריא אינו קונה בש"מ. במתניתא תנא יחסין וירש, בראוי ליורשו קנה. ור' יוחנן בן ברוקה היא. אבל יהנה בהן, יראה בהן, ישען בהן, לא קנה.
<h2>דף קמט.</h2>
איבעיא להו ש"מ שמכר כל נכסיו מהו. זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אם עמד אינו חוזר. ולא פליגי, הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו, אינו חוזר, דהוי ליה כמשייר. והא דפרעינהו בחוביה, חוזר. כן דרך ר"י ן' מיגש ז"ל. וכל המפרשים יש להם דרך אחרת, דאדרבה איתנהו חוזר, פרעוהו אינו חוזר, דאיתנהו הוי ליה כזבין ולא איצטריכי ליה זוזי בפרק אלמנה ניזונית [צ"ז ע"א]. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. וכן ר"ם ז"ל פ"ט. איבעיא להו שכיב מרע שהודה. פירוש הודה שיש לפלוני אצלו כך וכך. מהו, הודאתו הודאה גמורה כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר. או דילמא הודאתו מתנה היא ואם עמד חוזר. ואסיקנא דהודאתו הודאה ואם עמד אינו חוזר. ובסוף פרק גט פשוט [קע"ה ע"א] אסיקנא דאין צריך לומר אתם עידי, דאין אדם משטה בשעת מיתה. והודאתו לגר [הויא] הודאה. ושפסק רי"ף דמתנת ש"מ למי שאינו ראוי ליורשו ואפילו לגר בעלמא קני, דקיימא לן דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכן דעת רבינו האיי ז"ל דגר שנותן במתנת ש"מ לאחרים מתנתו קיימת. אבל לדעת זו הקשו בה, והסכימו דמתנת ש"מ אינה אלא לאחר מיתה. וכירושה היא לכל אדם, ומן הדין אינה כלום בכל אדם, שאין מתנה לאחר מיתה. אלא דמשום ירושה תקנוהו, והילכך גר שנתן במתנת ש"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה. וש"מ שציוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו. וכ"כ הר"ם ז"ל פ"ט דמתנה.
<h2>דף קנ.</h2>
גרסינן פרק מי שמת, ש"מ שאמר מטלטלאי לפלוני, מני תשמישתא איקרו מטלטלין לבד מחיטי ושערי וכיוצא בהן. אמר כל מטלטלאי, אפילו חטי ושערי ואפילו ריחים העליונה, לבד מריחים התחתונה. ואם אמר כל דמטלטל, אפילו ריחים התחתונה.
<h2>דף קנ:</h2>
אמר נכסי לפלוני, כל המטלטלין וכל הקרקעות והעבדים והשטרות והמעות והבהמה והעופות והתפלין עם שאר ספרים, הכל בכלל נכסים. [קנ"א ע"א] ואיבעיא להו, ס"ת אם הוא בכלל נכסי, וסלקא בתיקו, ואם תפש אין מוציאין מידו.
<h2>דף קנא.</h2>
ובפרק מי שמת אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה באורתא לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא, ומתה. ואסיקנא דהוו דרב עוקבא, דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, בין לעצמו בין אם נתנו לאחר. אימיה דרב עמרם הוה לה מלוגא דשטרי, כי קא שכבא אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוהי לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך, אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכבר כתבנו למעלה כד אמרה וכל שעבודא דאית ביה.
כבר כתבתי למעלה בתחלת דיני ש"מ, דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אמרו, אבל להוסיף על דבריו או לתקן דבריו לא אמרו. לפיכך ש"מ שאמר תנו שטר חוב שיש לי על פלוני לפלוני, לא קנה אלא הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו כמו שאמר נמי במוכר שטר חוב לחבירו. עד שיאמר "הוא וכל מה שבתוכו" כמו בבריא לא קנה. ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם בפרק מי שמת כשאמרה ליהוי לעמרם ברי, "הן וכל שעבודן" קאמרה.
<h2>דף קנג.</h2>
ובריא שכתב ונתן מתנה וכתב בשטר (מהיום) [מחיים] ובמות, מתנה גמורה היא מחיים, שהרי כתוב בה מחיים. ומה שכתב "ובמות" כמו "מעתה ועד עולם". וכ"כ הר"ם פי"ב דמתנה, וכן היא פרק יש נוחלין וסבריה כשמואל.
מתנת ש"מ שאין כתוב בה שמתוך חולי זה שצוה בו מת, ואין העדים מצויין לשאול בהן, אע"פ שהרי אנו רואים שהמצווה מת וקברו מוכיח עליו, המתנה בטלה, שאין מיתתו ראיה, שמא עמד מחולי שנתן בו המתנה ואחר כך חלה חולי אחר ומת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי שנתן לו המתנה מת. וכמו שכתב רי"ף ז"ל בפרק מי שמת, וכן [כתב] ר"ם ז"ל בפ"ה דמתנה. וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, בשטר צואה שאין כתוב בה "ומגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה", ובאו העדים ואמרו שלא ראינו אותו שעמד מאותו חולי, דעתי בזה שהמתנה בטלה. [ולא] (ו)ראינו אינה ראיה. ומה שיעור אתה נותן בדבר שיהו דרין עמו בשכונה (לו) במבוי אחד או אפילו במדינה אחת. ואם העיר כאנטוכיא נסמוך עליהם מראשה ועד סופה מפני שלא בא לפניהם. שאם לא כן, בעובדא שהרי מת וקברו מוכיח ישאלו עליו בני מדינה ואם לא ראו אותו תהא קיימת. ומכל מקום יכולים העדים לסמוך על פי נשים ועבדים המשמשין אותו, שאם היו שואלין עליו תדיר ואומרין להם הכביד, ומשעה שצוה מתנתו יש עליו קול ואומרין תמיד הכביד, ה"ז בחזקת מת מאותו חולי וכו'.
<h2>דף קעג.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט, אחד מן האחין ששטר יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו. וראיה בשטר ולא בעדים. דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. ואי מתנת שכיב מרע אפילו בעדים דקיימא לן דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכן כתב רי"ף ז"ל.
<h2>דף קעד:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט, אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן. חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. וכתב רי"ף ז"ל, ודוקא בדאיכא בידיה שטר דמקויים, אבל איכא בידיה שטרא ולא מיקיים אי אמר תנו קיימיה לשטרא [ו]נותנין לא אמר תנו אין נותנין. מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ואם תשאל כשהקדיש כל נכסיו, מאי שלא להשביע את עצמו איכא. ופירש הראב"ד ז"ל כשהקדיש נכסים הידועים לי קאמר, ולא כל נכסיו. וכתב ר"י בן מיגש ז"ל וזה לשונו, נקיטינן השתא לענין ש"מ ובשעה שהקדיש נכסיו אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין, בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט שטרא ומקויים, הואיל ובשעה שהקדישן קאמר [תנו]. ואם לא אמר תנו נותנין אי נקיט שטרא ומקויים, ואי לא נקיט שטרא א"נ נקיט שטרא ולא מקיים, כיון דלא אמר תנו אין נותנין. ודוקא כשאמר בשעה שהקדישן. אבל אמר לאחר שהקדישן, אע"ג דאמר תנו אין נותנין. ודברי ר"י בן מיגש ז"ל מגלין על דברי רבו רי"ף ז"ל, שהוא מיפרשא מילתיה דרב הונא באומר בשעת הקדשו.
<h2>דף קעה.</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל בפרק גט פשוט, וצואת ש"מ אע"פ שכתבוה העדים מדעתם כמלוה על פה דמי ויכול היורש לומר פרעתי. וכן הודאת ש"מ כל זמן שלא נכתבה. לפיכך הוצרכנו לדעת אם העדים רשאין לכתוב שלא במצותו, ופשט רבא שאין צריך לומר להודאתו אתם עידי, שאין אדם משטה בשעת מיתה ואין צריך לומר כתובו דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ואע"פ שהודאת ש"מ כהודאת בריא לענין חזרה, לגבי כתיבת השטר מיהא כש"מ הוא שאין צריך לומר כתובו. מאי טעמא משום דלא אטרוח רבנן לא להודאת בריא ולא לשום דבר מפני כובד חוליו שמא תטרף דעתו עליו. וכן לענין גט אמרו [גיטין ס"ה ע"ב], שאם אמר כתבו גט לאשתי, אע"פ שלא אמר תנו כותבין ונותנין, דאומדן דעתא הוא. ומשום דטריחא ליה מילתא לא אמר תנו אצרכוה לומר כתבו עכ"ל הרב ז"ל. למדנו מדבריו דצואת ש"מ אע"פ שכתבוה העדים אין לה דין שטר ויכולין היורשים לומר פרענו ונאמנים. ועיקר. עכ"ל רבינו הרשב"א ז"ל.
וגרסינן בפרק גט פשוט, הודאת ש"מ מהו, צריך לומר אתם עידי או לא פירש הראב"ד ז"ל, שהודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעה, צריך לומר אתם עידי או לא, צריך לומר כתובו או לא. פירוש הודאת ש"מ כמתנת בריא דמיא ואינו יכול לחזור בו, וצריכה שטר לגבות ממשעבדי, א"נ לגבות מבני חרי שלא יוכל לומר היורש פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל שלא שתהא כמלוה על פה. ופשיט רבא שאצ"ל אתם עידי, שאין אדם משטה בשעת מיתה. ואצ"ל כתובו, דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ולמעלה כתבתיה באות ה'. ואמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתי, נאמנים. מדלא פסקא אבוהון למילתא סבר ואדכר הוא. תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא כי פרעתיו, אין נאמנין. אי איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. ומיהו היכא דאמר להם אביהם מנה לפלוני בידי, ולא אמרו חזר ואמר דפרעיה, נותנין ואע"ג דלא אמר תנו. ולא תקשי לך הא דאמרי' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. דהתם בלא אמר בתורת הודאה, אבל היכא דאמר בתורת הודאה אע"ג דלא אמר תנו נותנין. והכי גרסינן בפרק דיני ממונות [ל' ע"א], הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן או של מעשר שני הן, רואין אם כמוסר דבריו, הרי דבריו קיימין. ואם כמערים לא אמר כלום. וכתב הר"ם ז"ל, אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנין שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן. אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין, ונשבעין היסת ע"כ בפ"י. והקשה עליו הראב"ד ז"ל דכל שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו אמאי אין נאמנין. שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו, הרי שאין חייבין ליתן. [ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבין ליתן הרי יודעים ומצווים], וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל וזה לשונו, כל שאמר מנה לפלוני בידי ומת, אם תמצא לומר שחייבים היורשים ליתן, אף הן נאמנין שנתנו. ואם תמצא לומר שאין היורשין חייבין ליתן, [שלא אמר] אלא כדי שלא להשביע את בניו, מאי אין נאמנין. אלא בין הכי והכי נאמנין.
